שמי רחלי, ואני אחות במחלקה פנימית בבית החולים מעייני הישועה.
יום אחד טיפלתי באישה צעירה, אם לילדים קטנים, חולה בסרטן במצב סופני. תוך כדי הטיפול היא לחשה לי מתוך ערפול שכבר הרבה זמן לא ראתה את ילדיה ורוצה זאת מאוד. יצאתי מחדרה לבעלה שהמתין בחוץ, ושאלתי אותו מדוע אינו מביא את הילדים לראות את אימם. הוא השיב שהוא מתלבט אם לעשות זאת, משום שחושש מהדרך שבה הילדים יזכרו אותה – כה חולה וחלשה. אמרתי לו שאנחנו נעזור לה להיראות יפה, שיעדכן אותנו ושיביא אותם.
יום למחרת, במהלך העבודה במשמרת ראיתי את הבעל עם הילדים בפתח המחלקה. ביקשתי את עזרתה של אחות נוספת ויחד נכנסנו לחולה ובישרנו לה שילדיה באו לבקרה. למשמע הדברים אורו פניה. הושבנו את החולה, הלבשנו אותה, ניתקנו אותה ממכשור רפואי לא חיוני, וידאנו שנוח לה והיא אינה כאובה, והכנסנו את הילדים.
יום אחרי הביקור היא איבדה את הכרתה, ואחרי שלושה ימים נפטרה. בעלה בא להודות לי ואמר שזו הייתה הפעם האחרונה שאכן ראו אותה.
אנשים שואלים אותי איך אני עובדת במחלקה כל כך קשה המערבת חשיפה תדירה למוות ומקרים עצובים, אז כן, את הכוחות אני מקבלת מסיטואציות כאלה
